המצב האידאלי עם פירוק הנישואין הוא כששני הורים מגיעים ביניהם בהסכמה להסדר הורות התואם את סדרי חייהם והעדפותיהם האישיות. אלא שכאשר נקודת המוצא היא יכולתה של האם לצאת מורווחת מכל הכיוונים אל מול סיכוייו של האב לצאת מופסד מכל הכיוונים, הסיכוי להגיע להסכם הוגן שיאפשר שיתוף פעולה פורה לצורך המשך גידול משותף של הילדים הוא קלוש. ואכן, מרבית מקרי הגירושין בישראל מגיעים למאבק משפטי תוך הרס מוחלט של הסיכוי לנהל אי פעם תקשורת חיובית בין ההורים.

כדי לשנות את נקודת המוצא הזו לא מספיק לבטל את חזקת הגיל הרך - אותה חזקה הקובעת שילדים עד גיל שש ישארו עם אמם אך בפועל מיושמת בכל גיל. אפילו המלצה לבית משפט לשקול הסדרי הורות שווים לאב לא תעזור מכיוון שמערכת המשפט שבויה בקונספט ההורה העיקרי וההורה המשני. הדרך האחת והיחידה להביא לשינוי היא לקבוע בחוק העדפה נחרצת להורות משותפת שווה, וברוח זו, לתת עדיפות לכל הסכם שיגיעו אליו ההורים בהסכמה.

הרווח לילדים ולאב כתוצאה מהסדר של הורות משותפת שווה ברור לכל בר דעת ללא צורך בהסברים. האם מצידה, אמנם מפסידה הכנסה חודשית נאה ממזונות, מפסידה את היכולת לשלוט בקשר של הילדים עם אביהם ומשפחתו המורחבת, ומפסידה חלק מהזמן שלה עם הילדים - אבל זוכה בחיים. כאשר ההורות היא משותפת היא יכולה לפתח את עצמה ואת הקיירה שלה, להגדיל את הכנסותיה תוך הקטנת תלותה באב ובסעדים מהמדינה וכן, גם להנות מהחיים.

בהמשך פרק זה ניתן למצוא מידע נוסף אודות הורות משותפת שווה.