ב 31.12.2006 התקיים ביוזמת המכון לחקר יישוב סכסוכים וגישור של המכללה למנהל מפגש תחת הכותרת "הורות: ארגוני גברים וארגוני נשים – ממאבק לשיח משתף".

ניתן לומר כי היתה זו, למעשה, פגישה לא רשמית בין ארגוני האבות שאינם מיוצגים בועדת שניט לבין חברי הועדה. במפגש השתתפו שישה נציגים של ארגוני האבות, נציגים של ועדת שניט – פרץ סגל ומוריה בקשי ממשרד המשפטים (שניהם מכתיבים בפועל את מהלך הועדות שניט ושיפמן) וכן נעמ"ת והורות שווה. בנוסף היו שם נציגה של ויצו ושל ארגון קולך ועוד חמשה עשר משתתפים רובם אנשי המכללה למנהל וכמה מוזמנים שונים.

כידוע, ועדת שניט מתקרבת לסיום השנה השנייה לקיומה והתוצאות אינן נראות באופק - ולא בכדי. אחד הדברים הבולטים שניתן היה להסיק מהדברים שנאמרו במפגש הוא שועדת שניט מתקשה להגיע להסכמות בין חבריה הממשיכים לדקלם את אותם טקסטים שדיקלמו לפני שנתיים.

מה שהטריד מאד זו ההסכמה המשונה בין המשתתפים שאין להפריד בין עניין המשמורת למזונות. המשמעות היא לחכות עם כל תזוזה עד שועדת שיפמן תגמור את עבודתה וזה יכול לקחת בשקט שנתיים.

מעבר לזה, הפמיניסטיות המשיכו ללהג את המנטרות הקבועות שלהן, נציג הורות שווה המשיך לנסות להתיפיף עם התנסחויות כמו "השיח המגדרי הינו זירה של מאבק, שיח של זכויות ועמדות והילדים הם קורבנות המאבק הזה", ונציגי משרד המשפטים המשיכו לדבר על  כלים מקדמי דיאלוג (תזכיר חוק להסדר התדיינויות בסיכסוכי משפחה) אשר יגרמו לכך שהחוק "לא יפריע" ליישוב סכסוכי משפחה.

כנראה שאף אחד לא ממש מבין (והאבות שנכחו שם לא טרחו להסביר) שאנחנו לא חלק ממלחמת המינים, לא חלק מהבעיה של הנשים בישראל, ולא מנהלים שום שיח מגדרי. אנחנו אבות שתומכים בשיוויון מלא לנשים, אשר נלחמים על הקשר שלנו עם ילדינו, ועל בריאות נפשם של ילדינו. אנו וילדינו מוחזקים כבני ערובה בידי לובי פמיניסטי מיליטנטי שאם רק היה אומר כן, מחר היו נפתרות כל בעיותינו בעוד שהנשים היו מרויחות לא פחות.

רצ"ב שני סיכומים שונים לאותו "שולחן עגול". מצאו את ההבדלים.