המאמר בהארץ

תגובת של יאיר תיבון, אב פעיל במאבק לשיוויון בהורות לאחר הגירושין:

בכל הכבוד הראוי לעיתונכם "הארץ", שמשחר ילדותי גדלתי על בירכיו, בצער ואכזבה עמוקים אני כותב מכתבי זה. רבותי, הכתבה "ילדי מיקוח" מאת ציפי סער, ובמיוחד האיור שנילווה לה, הינן תעודת עניות ודוגמה מובהקת לעיתונאות בלתי ראויה, שאין לה מקום במחזותינו ובוודאי שלא בעיתון המעוניין לשמור ולמצב לו תדמית של עיתון רציני.

המידע שהועבר בכתבה עבר סינון קפדני ומגמתי במטרה ליצור אווירה עוינת ובלתי ראויה כלפי ציבור רחב של אבות הנלחמים בכנות מלאה על כך שיאפשרו להם למלא את זכותם להיות "אבות" במלוא מובן המלה עבור ילדיהם. מיותר לציין שלאבות אלה "הורותם" מהווה מהות אמיתית ומשמעותית ולא אמצעי סחיטה נלוז כפי שהוצג בכתבה. טענות הסחיטה הגורפת, כביכול, נועדו ללא ספק להכתים ב"אות קין" ציבור שלם של אבות המייצגים תופעה מבורכת מעין כמהוה - ה"אבהות החדשה", בה יותר ויותר אבות לוקחים על עצמם במסירות ובאהבה ומתוך אידיאולוגיה כנה את מלוא התפקיד של האב ולא מסתפקים עוד בתפקיד המפרנס בלבד. כל זאת, קורה בד בבד עם כך שאמהות רבות יוצאות לקריירה מחוץ לבית ולעיתים מצליחות ומשתכרות אף יותר מהבעל . ניכר שהכותבת לא שמרה על איזון מינימאלי וראוי בכתיבתה.
אין כל ספק שקיימים מקרים מסוימים של סחיטה בין בני זוג במהלך גירושין, אך מן הידוע הוא שהתופעה היא דו סטרית, דבר שמשום מה לא הוזכר כלל בכתבה.

העובדה שבישראל באופן אפריורי, מערכת המשפט בישראל, בהתבסס על התפיסה השמרנית האנכרוניסטית של הדין הדתי, מפלה באופן קשה את ציבור האבות ומחייבת את האבות לשאת בנטל הכלכלי כמעט באופן בלעדי לא מצאה את ביטוייה בכתבה ?האם הייתה כאן יד מכוון? אני מניח שלדעת הכותבת היה מיותר גם לציין שגישה זו של בתי המשפט בישראל הינה כמעט וחסרת תקדים ביחס לכל שאר מדינות העולם.

שיא השיאים לשפלותה של הכתבה הינה האיור שצורף לכתבה בה נראה ילד מפוחד שרוצה רק לאמא בו בזמן שהאב הצוחק ברשעות מקבל מהאם כסף שסחט ממנה. לא רק שהציור הנ"ל מיותר ולא מוסיף דבר לכתבה, הוא פוגע בכל אב ואינו עומד בשום קריטריון של עיתונאות, ואינו מהווה אלה דוגמה מובהקת של חוסר טעם וחוסר רגישות בסיסי. אינני יכול להתאפק ובכאב אציין, שהרשעות והדמוניזציה לאב המשתקפת מאיור זה מעוררת בי אסוציאציות לקריקטורות אנטישמיות בתקופת השואה.