כיום, לאחר שפורסמו מאות מחקרים ודוחות של ועדות בכל העולם, אף אחד (למעט הלובי הפמיניסטי) כבר לא מתווכח עם הקביעה שילדים צריכים את אבא באותה מידה שהם צריכים את אמא - בעיקר לאחר הגירושין כאשר מסד חייהם קורס. בשני העשורים האחרונים שינו מדינות רבות את חוקי הגירושין שלהן בכל הקשור להורות שלאחר הגירושין כאשר מטרת העל היא להרחיק את ההורים ככל האפשר מבתי המשפט כדי למנוע את התוצאות ההרסניות הנובעות ממאבק משפטי.

קנדה היתה חלוצה בתחום כאשר ב 1985 חוקקה את "חוק הגירושין" החדש אשר כלל כמה חידושים. החידוש הראשון היה "תוכנית ההורות", אותו מסמך המפרט ביסודיות את הסדרי ההורות לאחר הגירושין ועוזר להקטין את החיכוכים בעתיד. מסמך זה היה הבסיס לחידוש השני שלהם שנקרא "חזקת ההורה הידידותי". עלפי חזקה זו נותן בית המשפט משמורת יחידנית (במצב שמשמורת משותפת לא מתאפשרת) להורה שמתחייב (בתכנית הורות שמאושרת על ידי בית המשפט) לשלב יותר את ההורה השני ברוטינת חיי הילדים. החידוש השלישי היה שלפני פתיחת מאבק משפטי חייבים ההורים לפגוש (ביחד או לחוד) מתאם המידע אותם לגבי ההליך המשפטי והשלכותיו ההרסניות עליהם ועל ילדיהם ומנסה לכוון אותם לדרך הגישור. החידוש הרביעי של קנדה היה בתובנה שבחייהם של הילדים ישנן בנוסף להורים, דמויות קרובות נוספות אשר השמירה על קשר רציף איתן חשובה להתפתחותם, ועל כן הם איפשרו לכל אדם המוגדר כקרוב של הילדים להגיש בקשה לקביעת הסדרי ראייה בינו לבינם.

בשנת 2003 פרסמה ממשלת קנדה את הנתונים הבאים לגבי תוצאות משפטי גירושין בשנת 2002: אחוז המקרים שבהם ניתנה משמורת לאם ירד מ כ80% לפני 1985 ל 49%. אחוז המקרים בהם ניתנה משמורת לאב ירדה מ 15% לפני 1985 ל 8%. אחוז המקרים שהבם ניתנה משמורת משותפת הגיע לשיא של 42%. נתון מעניין נוסף שפורסם היה שמאז שנחקק החוק ירד מספר מקרי הגירושין במדינה ב 27%. נתונים אלו מבוססים על פסקי דין בלבד וההנחה היא שההשפעה של השינוי בפסיקות בית המשפט על האופן שבו נסגרים הסכמי הורות ללא התערבות בית המשפט הוא דרמטי ומרביתם מאמצים את המשמורת המשותפת.

ב 1987 חוקקה מדינת וושינגטון את "חוק ההורות" אשר כלל את כל החידושים הקנדיים (למעט חזקת ההורה הידידותי) וחידוש אחד מקורי: המונחים "משמורת משותפת", "משמורת" ו"הסדרי ראייה" הוחלפו במונחים "אחריות הורית משותפת", "אחריות הורית" ו"זמן הורות" כדי לסמן כיוון חדש: לא עוד מאבקי שליטה בילדים שבהם יש זוכה ומפסיד אלא דיונים על הסדרי הורות - ורצוי בהליך גישור. בהשראת "חוק ההורות" חוקקה אנגליה ב 1989 את "חוק הילדים" ואוסטרליה תיקנה ב 1995 את "חוק הגירושין" שלה בהשראת החוק האנגלי.

הכוונה המקורית של יוזמי הרפורמות בוושינגטון, אנגליה ואוסטרליה היתה לכלול העדפה חד משמעית לחלוקה שווה של האחריות ההורית וזמן ההורות בין האב והאם אך העדפה זו הושמטה לבסוף מהחוק בעקבות לחץ מסיבי של הלובי הפמיניסטי והתקפלות של מרבית חברי הפרלמנט שתמכו בכך. בסופו של דבר החוקים באנגליה ואוסטרליה לא כללו שום הנחיה לבית המשפט בדבר הסדר הורות מועדף ("גישה ניטראלית" קוראים לזה) ובוושינגטון הצליח הלובי הפמיניסטי להכניס לחוק שיקול (להבדיל מחזקה, שיקול מחייב את בית המשפט לשקול אך לא לפסוק לפיו) הנקרא "המטפל העיקרי". על פי שיקול זה מי שטיפל בילדים יותר לפני הגירושין ימשיך לטפל בהם יותר ויהפוך להורה העיקרי לאחר הגירושין בעוד ההורה השני יהפוך למשני.

התוצאה בכל שלושת המדינות היתה "מרחץ דמים" בבתי המשפט למשפחה ומאות אלפי משפחות וילדים שנקרעו לגזרים. בסקר שהתפרסם בוושינגטון ב 2001 נמצא שבקרוב ל 50% מהמקרים אבות לא זכו להסדרי ראייה כלל או שקיבלו הסדרי ראייה מוגבלים ביותר.

בשנת 2004 העידה קלי פורטר, עורכת דין שהיתה אחת היוזמות של הרפורמה בוושינגטון בראיון שנתנה למגזין של לשכת עורכי הדין של וושינגטון, שהארגונים הפמיניסטיים שהיו באותה עת בעלי כוח פוליטי עצום איימו שאם שיקול "המטפל העיקרי" לא יוכנס כשיקול מרכזי לקביעת טובת הילד הם יטרפדו את הרפורמה. השיקול הוכנס - הרפורמה עוקרה.

בהקשר זה כדאי לדעת: רעיון "המטפל העיקרי" אינו מקובל בעולם וזאת מאחר ודרך קביעת המטפל העיקרי מבוססת על מדידה של מאפיינים תפעוליים כגון מי הסיע יותר לחוגים או מי הכין יותר שניצלים (כמובן בניטרול הפעולות שעשתה הפיליפנית או הסבתא) והוא אינו מתיחס לקשר הנפשי של הילדים עם כל אחד מההורים ולערך המוסף החינוכי והתרבותי שתורם כל אחד מהם לילדים. בנוסף, רעיון המטפל העיקרי מתעלם לחלוטין מהשינוי המהותי ברוטינת החיים שלאחר הגירושין ומהדינמיקה שנוצרת כתוצאה מהגירושין ויכולה להוביל לשינוי מבורך בתפקוד ההורים כהורים באותם מקרים בהם ההורים ניהלו את הנישואין בדרך המסורתית שבה האם נמצאת יותר עם הילדים והאב הוא המפרנס העיקרי.

בינתיים, כמעט כל המדינות בעולם אימצו את רעיון "תוכנית ההורות", את השלב המקדים לפתיחת מאבק משפטי שבו מנסים לשכנע את ההורים להגיע להסכמה בהליך גישור, ואת התובנה שהקשרים של הילדים עם בני משפחתם המורחבת חשובים וחיוניים אך לגבי ההנחיות (חזקות) בחוק הקובעות את הסדר ההורות במקרה של אי הסכמה בין ההורים (גם כל ההסכמים הנעשים בגישור נעשים בצילן של הנחיות אלו) אימצו מדינות שונות פתרונות שונים. בארה"ב, 23 מדינות הכניסו לחוקי הגירושין שלהן העדפה למשמורת פיזית משותפת או לחלוקת זמן ההורות באופן שווה (במדינות שאימצו את השינויים הטרמינולוגיים של וושינגטון) וב 15 מדינות מונחות הצעות חוק כאלו אשר יאושרו (או לא) במהלך 2006-7. באירופה, במדינות סקנדינביה קיימת חלוקה שיוויונית כבר הרבה זמן ובלגיה אימצה ב 2005 את המשמורת הפיזית המשותפת. צרפת וגרמניה, עדיין מאמצות את "הגישה הניטראלית" אך שמות דגש על שינוי הדרך בה מטפלים בתי המשפט ושרותי הרווחה בהליך הגירושין. בגרמניה למשל הליך גירושין לא יכול להמשך יותר משלושה חודשים והשופטים פועלים שם קודם כל כמגשרים ורק באין ברירה כפוסקים. במדינות הקתוליות, איטליה וספרד, מצבו של האב דומה לזה שבישראל - על הפנים, ואירלנד וסקוטלנד אימצו את החוק האנגלי עם מספר שינויים סימליים.

אגב, אחת התוצאות של ה"גישה הניטראלית" (בעיקר בארה"ב) היא גידול דרמטי במספר המקרים בהם אבות דורשים (וגם מקבלים) להפוך להורה העיקרי ובמקביל עולה גם מספרם של ארגונים של אמהות הנלחמות לשיוויון לאחר שהוכרזו כהורים משניים (אחד לדוגמה).
מאידך, במדינות בהן השיוויון מובנה בחוק, הסכמי משמורת משותפת (מונח הכולל את המשמורת החוקית והפיזית) שאין בהם שיוויון בזמן ההורות (כן, יש כזה דבר והמשמעות שלו ששני ההורים הם בעלי מעמד שווה למרות שהילדים לא נמצאים אצלם זמן שווה), מחמת אילוצי עבודה של ההורים למשל, הופכים להיות אופציה אפשרית לחלוטין - במידה ושני ההורים חושבים שזה הסידור המתאים להם ולילדיהם.

המדינה הראשונה להודות בכשלון ה"גישה הניטראלית" היתה אוסטרליה. לאחר עשור של מאות אלפי מאבקי גירושין מרים הבינו שם את מה שכל בר דעת הבין כבר לפני עשור: בלי שיוויון מובנה בחוק הפסיקה לא תשתנה והמאבקים רק ילכו וירבו. השנה (2006) תוקן החוק האוסטרלי. חלקית. התיקון היה אמור לכלול חזקה של משמורת פיזית משותפת אך בעקבות (איך לא) לחץ של הלובי הפמיניסטי והתקפלותו של ראש הממשלה, שהבטיח שינוי זה במסע הבחירות שלו, נקבע לבסוף שבכל דיון בנושא חלוקת זמן ההורות בין ההורים תשקל (להבדיל מחזקה, שיקול אינו מחייב את בית המשפט לפסוק לפיו) האפשרות לחלוקת זמן שווה. הצפי של מרבית הגורמים המעורבים בתעשיית הגירושין באוסטרליה היא כמובן שבפועל דבר לא ישתנה.


מה קורה בישראל:
בתחילת 2006 אמורה ועדת שניט להגיש את המלצותיה. הועדה שומרת על חשאיות בדבר המלצותיה המתגבשות אך לאור הדומיננטיות הפמיניסטית בוועדה אפשר להניח כי המלצתה המרכזית תהייה להחליף את חזקת הגיל הרך בחזקת (או בשיקול) המטפל העיקרי (במינוח כזה או אחר). לאור העובדה שמזה זמן מה מנסים ארגונים פמיניסטיים שונים למכור לציבור בישראל את הפשרה שהוכנסה השנה לחוק האוסטרלי כקונספט יחודי וכפתרון קסם תחת המונח המטעה "הורות משותפת", אפשר להניח כי זו תהייה המסגרת האסטטית שבתוכה "תחביא" הועדה את המלצותיה. מונח מטעה נוסף שאותו מנסים לדחוף הארגונים הפמיניסטיים הוא "אחריות הורית" אשר מיועד לשמש כמסגרת רעיונית שתצדיק הטלת עונשים ברוטליים על אבות אשר כביכול אינם ממלאים את אחריותם ההורית - למשל בעמידה בהסדרי הראייה אשר מקצה להם האם (גם אם אלו נראים יותר כמו הסדרי בייבסיטר).


מילון מונחים:
מי שהספיק לעיין באתר או שניים העוסקים בשינוי המצב הקיים נתקל במושגים שונים ולעיתים מבלבל ביניהם. הנה מדריך קצרצר:
ברוב המדינות בעולם, כולל בישראל כיום, אין שום הבדל במהות בין המונחים "משמורת חוקית" ל"אחריות הורית" ו"אפוטרופסות". שלושתם מדברים על מעמד ההורים כלפי הרשויות, על הסמכויות שניתנות להם לנהל ולהשפיע על חיי ילדיהם ועל חובתם של ההורים לדאוג לשלומם, לחינוכם ולכלכלתם. במרבית מדינות העולם, כולל ישראל, המשמורת החוקית\אחריות הורית\אפוטרופסות היא משותפת ללא קשר למשך הזמן שבו שוהים הילדים במחיצת כל אחד מההורים. אלא שבמדינות בהן לא קבועה בחוק חלוקת זמן שיוויונית, שותפות זו היא על הנייר בלבד. בפועל, ההורה שזוכה ב"משמורת הפיזית" (בישראל זה נקרא "אחזקה" ובמדינות שבהן נהוגה הגישה הניטראלית לא קוראים לזה - זה פשוט קיים לגבי מי שמקבל זמן הורות רב יותר) נהנה מההטבות הבאות (גם אם הילדים גדלים אצל ההורה השני קרוב למחצית מהזמן) :

א) הרשויות רואות בו הורה עיקרי ובהורה השני - הורה משני. התוצאה היא שהורה אחד שולט לחלוטין בקשר בין הילדים להורה השני. הוא יכול להפר את הסדרי הראייה ולמנוע את הקשר בין הילדים להורה השני במשך חודשים ארוכים ודבר לא יקרה לו. אחרי הכל, אם יעשו לו משהו הילדים ישארו בלי ההורה העיקרי שלהם. גישה דומה ננקטת גם בעת הגשת תלונות במשטרה בענייני אלימות בין בני זוג או כלפי הילדים. כאשר ההורה העיקרי מגיש תלונה ההורה המשני נעצר מיד. כאשר ההורה המשני מגיש תלונה הוא מואשם לא פעם בנסיון להטרדה ותלונתו כלל אינה נבדקת לגופה. בנוסף, ההורה העיקרי יכול לבצע כמעט כל פעולה בעניין הילדים מול הרשויות (למעט הוצאת דרכון ושינוי שם) ואפילו מבלי לידע את ההורה השני אשר לעומתו אינו יכול לבצע כל פעולה בענין ילדיו מול רשויות ציבוריות - לרבות קבלת מידע הנוגע לילדיו. כל אלו לא יכולים לקרות יותר באוסטרליה. החוק מחייב שופטים לקנוס בעבור הפרת הסדרי ראייה והגשת תלונות שווא.
ב) ההורה העיקרי קובע באופן בלעדי את מקום מגורי הילדים. באפשרותו לעבור בכל רגע נתון, ומבלי להודיע אפילו להורה השני,להתגורר עם הילדים בישוב מרוחק או בחו"ל ובכך לחסל בפועל את הקשר ביניהם.
ג) הילדים הופכים לנכס מניב עבורו. ההורה המשני מחויב בתשלום מלוא מזונות ילדיו גם אם אלו חיים איתו כמעט מחצית מהזמן והוא נאלץ לממן שני בתים. (הטבה זו מתקיימת בישראל בלבד. בשאר מדינות העולם קיימת נוסחה פשוטה ושקופה לקביעת המזונות אשר מאפשרת את הוצאת סוגית המזונות מתחום בית המשפט אל לשכת המס או הרווחה בהן יכול כל פקיד לקבוע על פי טבלה מוכנה מראש את גובה המזונות שאותו יעביר הורה אחד למשנהו (וזה יכול להיות גם מהאם לאב) תוך התחשבות בהכנסתו של כל הורה והוצאותיו בגין הורותו.)