תלונות שווא שמגישות נשים נגד בעליהן תוך כדי הליך הגירושין הפכה זה מכבר למכת מדינה. התסריט הוא כזה: אדם שפרנס את אשתו וילדיו במשך שנים רבות, היה אב טוב לילדיו, ומעולם לא הרים יד על זבוב - וכאלו הם מרבית האבות הגרושים, מגיע יום בהיר אחד לביתו עם סיום יום עבודתו ובפתח ביתו ממתינים לו שוטרים. בוא איתנו לתחנת המשטרה, אומרים לו השוטרים. מה קרה שואל האב המופתע? אשתך הגישה תלונה על כך שאיימת עליה (ואגב כך מגלה שהיא רוצה להתגרש ממנו).

האב, בעודו מנסה לעכל את המצב מובל לתחנת המשטרה בניידת לעיני שכניו. במקרה הטוב זה נגמר בצו הרחקה מביתו ומילדיו לתקופה של מספר שבועות. במקרה הפחות טוב הוא גם מבלה מספר ימים במעצר. וזה קורה גם אם ברור לחוקרי האלימות במשטרה כי מדובר בתלונת שווא של האשה. והתוצאה? האיש נשבר במקום ומוכן לוותר על חלקו ברכוש המשותף ולהתחייב לתשלום דמי מזונות מטורפים ובלבד שיחזירו לו את חייו השלבים ויתנו לו לראות עוד פעם את ילדיו.

הנתונים הרשמיים של משטרת ישראל מספרים על 3% של תלונות שווא אך הנתון האמיתי הוא מעל 50% כפי שניתן ללמוד מהקטע הבא שנלקח ממאמר שכתב ניצב משנה ד"ר פיני יחזקאלי על נושא האלימות בין בני זוג  (המאמר המלא באתר המשטרה ). ההבדל נובע מכך שבמרבית מקרי תלונות השווא נסגרים התיקים תחת הכותרת  

אוכלוסיית "מקרי השווא"

קבוצת אוכלוסייה זו היא הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט שאינם מעלים את הנושא, בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית. מדובר באוכלוסייה "טפילה", המנסה לעשות שימוש לצרכיה במנגנון אכיפת החוק, להשגת עמדת יתרון על הצד השני, במאבקי גירושין ובמאבקים על רכוש וגם על רקע מניעים רגשיים כמו נקמה.

כיום, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד. זה קורה גם כאשר התשתית הראייתית חלשה, כאשר אין סימני פגיעה וכאשר החומר היחיד הנמצא הוא גרסאות סותרות של המעורבים (הסיכויים גבוהים במיוחד בשעות אחר-הצהרים, הערב והלילה, כאשר הקצינים התורנים בתחנות, בדרך-כלל, אינם מקצועיים, ויודעים, כי עדיף מבחינתם שישגו בביצוע מעצר שווא על-פני שחרור בעייתי, שיכול גם לפגוע בקורבן וגם בהם ובקריירה שלהם). מעצר שווא בתחנת המשטרה יכול להגיע להארכת מעצר בבית-המשפט ואף להגשת כתב אישום, למרות שאין בתיק מאומה, וסופו להסתיים בזיכוי החשוד. על-כן, רבים היום המקרים, שבהם מקבלות נשים, הנמצאות במאבקי גירושין "עצות חבריות", ולצערנו, מה שחמור מכך, אף הנחיות מעורכי-דינן להגיש תלונות שווא.

הנושא מוצנע על-ידי המשטרה, וכל ניסיון להעלותו מותקף על-ידי ארגוני נשים וארגוני העובדים הסוציאליים, ומבחינתם צדק. זאת, כיוון שאוכלוסיית הפונות אליהם היא אמיתית במאת האחוזים, ועל-כן נראות להם טענות כאלה כשובניזם וכנקיטת עמדות, התומכות במתעללים.

קבוצה אחרת, המרבה להיתקל בתופעה, היא השופטים. שופטים, שרכשו להם שם של מי ש"חתימתם קלה", חווים בעת התורנות שלהם "הצפה" של פניות נשים למתן צווי הגנה, ואילו שופטים, הנתפסים כקפדנים וכמחמירים, יעבירו תורנות "שקטה", כמעט נטולת פניות כאלה. מפגש נוסף עם התופעה הוא כאשר המשטרה דורשת בבתי-משפט הארכת מעצר, במקרים שלא הצדיקו מעצר מלכתחילה (בנוסח הטענה המוכרת: "עדיף שבית-המשפט ישחרר") או כאשר מוגשים כתבי-אישום במקרים מובהקים, שבהם היה התיק צריך להיסגר.

גם קבוצה זו נמנעת, כפי הנראה מאותן סיבות, מלהעלות דברים אלה על הכתב.

בשל גודלה של קבוצה זו (היא יכולה להוות מעל ‎50% מהפניות לתחנת משטרה), חשוב לטפל בה. כן גם משום ששוטרים, הפועלים בשטח בלחץ האירועים, נוטים לגבש לעצמם תכניות עבודה - אם שלושת האירועים האחרונים שבהם נתקל השוטר היו אירועי שווא, ייטה השוטר לראות ככזה גם את המקרה הבא ולהיפך.