לאחר שלוש שנים מיום הקמתה, הגישה ועדת שניט (הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין) לשר המשפטים המלצות ביניים. בבסיס המלצותיה של הועדה עומד ביטול "חזקת הגיל הרך", המופיעה בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וקובעת כי האם היא ההורה המשמורן המועדף לילדים עד גיל שש.

ביטול חזקת הגיל הרך הוא צעד מתבקש מאחר והחזקה מנוגדת לעקרונות טובת הילד כפי שהם באים לביטוי באמנת האום לזכויות הילד שישראל חתומה עליה, ומאחר שמהותה היא אפליה על רקע מיני ולכן היא מהווה מפגע חוקתי ואסטטי בספר החוקים של מדינת ישראל.

יחד עם זאת, היעדר המלצה למשמורת משותפת כברירת מחדל בהיעדר הסכמה אחרת בין ההורים או נסיבות מיוחדות להורות אחרת, תביא להגדלה ניכרת במספר מקרי הגירושין אשר יגיעו לעימות משפטי על רקע משמורת הילדים - מספר שגם במצב הנוכחי אין לו אח ורע בעולם, וכן, גם לשימוש מוגבר בילדים כאמצעי לסחיטה ולנקמה הדדית של ההורים.

בעולם המערבי קיימות כיום שתי גישות עיקריות לפתרון מאבקי משמורת בעת גירושין. הגישה הראשונה אשר אומצה לראשונה בסוף שנות השבעים של המאה שעברה היא משמורת משותפת כברירת מחדל. על פי גישה זו קיימת עדיפות להסדרים שהושגו בהסכמה בין ההורים אך בהיעדר הסכמה ביניהם, אשר נובעת ברוב המכריע של המקרים מרצונו של אחד ההורים להגביל את הקשר של ההורה השני עם הילדים, תתקיים ברירת מחדל שיוויונית. גישה זו נהוגה ביותר משלושים מדינות בארה"ב, בקנדה, ובמדינות אירופאיות דוגמת שבדיה, דנמרק, נורבגיה, בלגיה ואחרות והתוצאה היא שמספר המקרים שמגיעים בהן לעימות משפטי נמוך מ 10% - בהשוואה למעל ל 50% בישראל.

הגישה השנייה היא הגישה הניטראלית. גישה זו קובעת שהכל פתוח ונתון למיקוח וטובת הילד היא שקובעת. טובת הילד נקבעת על פי מספר קריטריונים אותם צריכים השופטים לשקול בעת קביעת הסדרי ההורות. הבעיה המרכזית בשיטה זו היא שהקריטריונים נשקלים על פי תפיסת עולמם של השופטים ולא על פי נורמות של קידמה ורצון לשנות. בישראל ניתן לראות בבירור את הבעיתיות בתפיסת עולמם של השופטים שהרי מרבית הילדים שהוריהם נמצאים בכל רגע נתון בהליכי גירושין הם בני יותר משש וחזקת הגיל הרך כלל אינה חלה עליהם אך עדיין, ביותר מ 97% מהמקרים המשמורת מוענקת לאם.

כפי שמלמד הנסיון במדינות וושינגטון, אנגליה ואוסטרליה אשר היו הראשונות להנהיג את הגישה הניטראלית בחצי הראשון של שנות התשעים, תוצאות הגישה הן "מרחץ דמים" בבתי המשפט למשפחה אשר נמשך שנים רבות גם לאחר הפסיקה הראשונית, וכן מספר גדל והולך של מקרים בהם מנותק הקשר בין הילדים לאביהם או לאימם. זאת מאחר ושופטים מתקשים לעכל את רעיון המשמורת המשותפת בכלל, ובפרט במצבי חוסר הסכמה - והרי רק אלו המקרים המגיעים להכרעת בית משפט, ולכן ממשיכים לפסוק משמורת יחידנית, אלא שלאחר מספר שנים של היעדר העדפה מגדרית, ביותר ויותר מקרים דווקא האבות הם אלו שזוכים במשמורת. ארגונים כגון NANCM (קישור: http://www.nancm.com) המאגדים אמהות לא משמורניות שאינן רואות את ילדיהן ודורשות שיוויון בהורות לאחר הגירושין הפכו תופעה שכיחה.

בשנת 2006, היתה אוסטרליה לסנונית הראשונה כאשר לאחר עשר שנים רעות ביטלה את הגישה הניטרלית וקבעה כי על בית המשפט לבחון קודם כל את האפשרות לחלוקה שיוויונית של זמן ההורות. כיום, בכל המדינות בהן נהוגה השיטה הניטראלית נמצאות הצעות לתיקון החוק בשלבי חקיקה שונים.

בועדת שניט מודעים לנתונים אלו והעדיפות בקביעת ברירת מחדל שיוויונית מוזכרת פעמיים בדו"ח שהגישה, אך למרות זאת בחרו שם להתקפל בפני ארגוני הנשים אשר ממילא מתנגדות לכל שינוי, ולהמליץ המלצות שהן בבחינת הגרוע מכל לכל הנוגעים בדבר - למעט עורכי הדין שיזכו בתוספת נכבדה של לקוחות.

אנו מפצירים בועדת שניט לנהוג באומץ ולקבוע ברירת מחדל שיוויונית בהיעדר הסכמה אחרת בין ההורים או נסיבות מיוחדות להורות אחרת - למרות ההתנגדות הנחרצת של המחנה הפמיניסטי, ולחסוך מאוכלוסית המתגרשים בישראל ההולכת וגדלה משנה לשנה, את השנים הרעות שידרשו לתיקון המצב שיווצר אם המלצות הועדה יהפכו לחוק.

די היה לנו ב 40 השנים הרעות תחת חזקת הגיל הרך, ותחת תפיסת עולמם האנכרוניסטית וגישתם הלא מקצועית של שופטי המשפחה אשר כזכור זכו לביקורת נוקבת בסקר שנערך על ידי מכללת שערי משפט לרגל עשור לקיומם של בתי המשפט למשפחה .

תגובתנו שנשלחה לועדת שניט